מחלוקות אקדמיות, ובמיוחד בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, יכולות להימתח על פני עשורים רבים. חוקר אחד מציע תיאוריה ומציג את הניסויים התומכים בה, ואז בא אחר, מצביע על הפגמים בניסוי שביצע קודמו ומציע תיאוריה אחרת וניסויים התומכים בה. הפינג-פונג התנהל לאורך שנים מפרנס את כתבי העת המדעיים, והחוקרים אף נוטים להוריש את המחלוקת לסטודנטים שלהם, שישייכו את עצמם לאסכולה זו או אחרת וימשיכו את הוויכוח אפילו לאחר מות המנטורים שלהם.
לפעמים, יגיע חוקר נוסף שיעשה סדר בממצאים של שני המחנות ויציע דרך שלישית. הנצים יביטו בו בחשד, לא בטוחים שזה אפשרי, אבל התיאוריה החדשה היא זו שתישאר. זה מה שקרה ל"תיאוריית העומס" (Load Theory) של פרופ' נילי לביא מהמהכון לנוירופסיכולוגיה קוגניטיבית ב-University College London.
"התיאוריה שלי נועדה לפתור מחלוקת מדעית שנמשכה כ-35 שנה, וכבר הניחו שאי-אפשר לפתור אותה", אומרת לביא בראיון ל"גלובס". המחלוקת הייתה סביב השאלה באיזה שלב וכיצד אנחנו מסננים מידע.
"ידוע שלא כל מה שמתרחש מולנו או לא כל מה שאנחנו שומעים נקלט במוח, או לכל הפחות, אנחנו לא זוכרים ולא יכולים לפעול על בסיס כל המידע", מסבירה לביא. "אנחנו קשובים לחלק מהמידע, והחלק האחר - כאילו לא ראינו או שמענו אותו". אחד הניסויים המפורסמים שמראים זאת הוא ניסוי הגורילה, שבו מראים לסטודנטים משחק כדורסל ומבקשים מהם לספור כמה פעמים הכדור מחליף ידיים. הם כל כך מרוכזים בספירה, עד שהם לא שמים לב שגורילה ענקית עוברת מאחורי השחקנים. אם ישאלו אותם לאחר הצפייה על הגורילה, הם יאמרו שלא ראו אותה. אם יציגו להם שוב את הסרטון, הם יראו את הגורילה בבירור, מאחר שהם כבר מצפים לה.
אז ברור שלא כל המידע נקלט, אבל כיצד מתרחש הסינון? התומכים בגישת הסלקציה המוקדמת טענו שהחושים שלנו הם אלה שקולטים רק חלק מהמידע. התומכים בגישת הסלקציה המאוחרת טענו שהחושים קולטים הכול, אבל אנחנו מסוגלים לדווח ולהגיב רק על חלק מהמידע. אולי אנחנו לא זוכרים אותו, או שאנחנו זוכרים אך לאחר הרף עין שוכחים אותו משום שאיננו יכולים להגיב עליו באותו רגע.
"שתי הגישות הושפעו מהמחשבים שהחלו להתפתח במקביל להתפתחות התיאוריות", אומרת לביא. "בימיו הראשונים, מחשב היה מכונה עם מעבד סדרתי ולא מקבילי. כך פעלו גם הטלפון וכל ערוצי התקשורת באותו זמן. הגישה הייתה שגם הקשב הוא מעין ערוץ עם קיבולת מוגבלת, שאפשר לכוון אותו לכאן או לכאן, אך לא לשני 'כיוונים' במקביל".
בשלב מסוים הגיע אל תחום המחשוב העיבוד המקבילי, והדבר השפיע על התפתחות הגישה האחרת לקשב.
שאלת הסלקציה המוקדמת מול המאוחרת היא פרדוקס שאנחנו מודעים אליו גם בחיי היומיום, אומרת לביא. "לפעמים אנחנו מתמקדים בדבר מסוים עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שומעים שמישהו מדבר אלינו ישירות. לעומת זאת, לפעמים אנחנו רוצים מאוד להתרכז, אבל לא מצליחים לסנן החוצה גירויים לא רצויים". קיים גם אפקט 'מסיבת הקוקטייל', שבו אנחנו מקשיבים לדוגמה לאדם אחד ומסננים אחרים, כאילו לא שמענו אותם, אבל כאשר מישהו מזכיר את שמנו או משהו שמעניין אותנו במיוחד, אנחנו נעשים קשובים לפתע. זה סימן ששמענו אותו בכל זאת, במקום מסוים בפריפריית הקשב שלנו".
החוקרים היו משועשעים
לביא הציגה את ההצעה שלה לפתרון הדילמה בפני המנחה שלה בעבודת הדוקטורט, "כשעוד דיברתי באנגלית דלה יחסית, עם מבטא", היא מספרת. החוקרים בתחום ששמעו את ההצעה הביטו בה בשעשוע, אבל לביא המשיכה בשלה. "אמרתי למנחה שלי לדוקטורט, 'אם הניסוי שאערוך יתמוך בגישה שלי, תשתכנע?' הוא לא חשב שזה יקרה, אבל איפשר לי לערוך את הניסוי, ועל זה אני מודה לו".
עד כמה היית בטוחה שזה יצליח?
"אני הייתי בטוחה בעצמי. מי שמאוד עודד אותי היה פרופ' דניאל כהנמן. כשהגיע לאוניברסיטת תל אביב להרצאה, ביקשתי להיפגש איתו, והוא מיד הבין לאן אני חותרת. הוא אמר לי, 'אני כבר לא עוסק בתחומים האלה, אך אשתי, פרופ' אן טריזמן, תתעניין בכך ודאי', ואכן עשיתי את הפוסט-דוקטורט שלי אצלה".
אז מה הוא בעצם הפתרון שהגעת אליו?
"הפתרון שלי אומר שמערכת עיבוד המידע שלנו כן עובדת באופן מקבילי, כלומר, אנחנו יכולים להיות קשובים לכמה ערוצים במקביל, והמנגנון הזה הוא אוטומטי - איננו יכולים למנוע מעצמנו לראות או לשמוע (או להריח, להרגיש וכן הלאה) דבר שנקלט בחוש. ובכל זאת, יש קיבולת מוגבלת. אנחנו תופסים בבת אחת ובמקביל את כל הקיבולת שלנו, ולא יותר".
כך, מה שיקבע אם נסנן מידע מסוים הוא עומס המידע שמוצג לנו. אם המידע שאנחנו רוצים לעסוק בו או המידע שמושך במיוחד הוא עשיר ומגוון, אז לא נתפוס ולא נקלוט כלל מה שקורה בפריפריה. אם המידע שבו אנחנו עוסקים דל, לא תהיה לנו ברירה אלא לקלוט גם מידע אחר בסביבה, ואז דעתנו עשויה להיות מוסחת.
"אחת הסיבות לכך שהייתי בטוחה בתיאוריה שלי היא שזיהיתי הבדלים בסוגי הניסויים שנערכו בשני המחנות. קבוצת הסלקציה המוקדמת ערכה ניסויים שכללו הרבה מידע, ולכן באמת היה מידע שפשוט לא הצליח להיקלט. לעומת זאת, המחקרים שהדגימו את הסלקציה המאוחרת, לרוב הציגו לנבדקים מעט מאוד מידע, אז לא פלא שגם מה שלא היו קשובים לו הצליח לחדור פנימה ולהיכנס, כי אי-אפשר באמת לכוון את המוח כזרקור כך שיראה רק נקודה מסוימת או לכוון אותו לערוץ מסוים. עין אפשר לכוון לפי מיקום, אבל לא את "זרקור הקשב" במוח. גם לא ניתן לכוונו כך שיקלוט, נניח, רק עצמים אדומים במרחב, בלי לראות את הכחולים, אפילו אם הם מרכזיים ובולטים באותה מידה. זה לא באמת כמו תדר בטלוויזיה או ברדיו שאוסף רק חלק מהמידע שנמצא באוויר. עם זאת, גם הרעיון שניתן לקלוט הכול נשמע לי בלתי אפשרי.
"לפני שערכתי את הניסויים שלי, עשיתי אנליזה של כל המידע מהעבר וראיתי שכמעט תמיד ההבדל בתוצאה מוסבר על ידי רמת העומס. זה מה שגרם לי להיות בטוחה".
איך נראה הניסוי שערכת?
"לקחתי ניסוי קלאסי שהוכיח סלקציה מאוחרת, כלומר, הראה שאנחנו קולטים גם גירויים שאיננו אמורים להיות קשובים אליהם, והעליתי את המורכבות של האובייקט המרכזי. ראיתי שבמצב של מורכבות נמוכה, הנבדקים קולטים הכול. כאשר האובייקט המרכזי מורכב מאוד, הם מצליחים או אפילו חייבים למקד את הקשב רק בו ואינם קולטים את הגירויים האחרים במרחב".
איך מכמתים מורכבות של גירוי? האם ניתן לומר שתמונה אחת מכילה, נניח, 10 ביטים של מידע (בהתאם לצורה, צבע, מרקם וכדומה) ותמונה אחרת מכילה ביטים רבים יותר?
"אנחנו לא יודעים היום בדיוק איך לכמת את המידע בגירוי מסוים. ביט הוא לא הדרך, כי בעולם המחשוב ביט הוא יחידת מידע לצורך קבלת החלטה, ולא כל דבר שאנחנו קולטים נועד בהכרח לצורך קבלת החלטה. אנחנו כן יכולים לומר שגירויים מסוימים דורשים לקלוט יותר מידע מאחרים, לדוגמה אם אנחנו מבקשים מאנשים לשים לב רק לצבע של צורה מסוימת או מבקשים מהם לשפוט במקביל צבע, צורה וכיוון".
בשלב הבא של הניסוי, לביא הכניסה את הנבדקים למכשיר MRI פונקציונלי, הבודק את תפקוד המוח בתנאים שונים. "במאמר שפרסמנו בסופו של דבר בכתב העת Science, הראינו שכאשר אנחנו מבקשים מנבדקים לבצע משימת עיבוד מילים, ובמקביל אנחנו מייצרים אפקט שנראה כאילו אורות בהירים זזים במהירות לכיווננו, הרי שאם משימת המילים היא פשוטה ואינה מכילה מידע רב, נראה פעילות באזור המוח הקשור בעיבוד תנועה. אם המשימה מורכבת ודורשת את כל הקשב שלנו, לא נראה שום פעילות באזור האחראי על תפיסת תנועה. זה לא שראינו את הגירוי ושכחנו או לא יכולנו להגיב, אלא הוא בכלל לא הגיע למוח שלנו, או לפחות לא עד החלק הזה. אבל זה רק בתנאי שהמשימה היא מורכבת".
לאורך השנים שחלפו מאז פרסום המאמר, הצטברו עדויות רבות התומכות בתיאוריה של לביא, חלקן מניסויים שכללו גם הדמיה מוחית. לדוגמה, ניסוי אחד הראה שבעת עיבוד של מידע מועט ולצדו גירוי מפחיד, ישנה פעילות באמיגדלה, האזור במוח האחראי על עיבוד תחושת הפחד. אם הגירוי מורכב ותופס את כל הקיבולת של הקשב, אין כלל פעילות באמיגדלה, כלומר, כלל אין תגובה מוחית ולא נראה שהגירוי המפחיד נקלט במוח. "אצל אנשים חרדתיים, כשהם קולטים גירוי מפחיד, התגובה באמיגדלה חזקה במיוחד. אולם כשכל קיבולת הקשב שלהם עסוקה במשימה מורכבת, הם אינם מגיבים לגירוי המפחיד כלל".
רק לא משימות משעממות
בשנים הראשונות אחרי שפיתחה את תיאוריית עומס הקשב ביקשה לביא, בעזרת הסטודנטים שלה, קודם כול לתקף את התיאוריה במגוון רחב של ניסויים, כדי לעמוד נגד ביקורות שונות, ובתחילת הדרך בהחלט היו ביקורות. עם השנים, היא החלה לשאול שאלות רבות יותר על יישום התיאוריה בעולם האמיתי ולבחון כיצד ניתן להרחיב ולהעמיק אותה.
"במחקר שפורסם לאחרונה, ב-2018, המטרה שלנו הייתה לבחון אם לכולנו יש אותה קיבולת של קשב, או שלאנשים שונים יש קיבולת שונה, או שאולי הקיבולת תלויה במהות המשימה. אולי יש אנשים שיש להם קיבולת גבוהה לגירויים מסוג מסוים ולאחרים קיבולת לגירויים מסוג אחר.
"הממצא שלנו הראה שיש הבדל בקיבולת, ושהוא אינו תלוי במשימה, כלומר, אנשים שיכולים לתפוס יותר אובייקטים נעים, למשל, יכולים גם לזהות הבדלים רבים יותר שהתרחשו בתמונה מורכבת. חשבנו שאולי ניתן להסביר זאת באמצעות מוטיבציה גבוהה יותר של אותם נבדקים למשימה, אך התברר שאין זה ההסבר, משום שבמשימות שדרשו, למשל, לא קיבולת קשב אלא יותר זיכרון לטווח קצר, הם לא הצליחו יותר. כך הבנו שאכן יש להם יכולת מיוחדת בתחום קיבולת הקשב".
במחקר אחר נבחנו אנשים עם הפרעות קשב. "כולנו נמצאים על ספקטרום של קשב", מבהירה לביא. "ישנם אנשים מאוד ממוקדים, כלומר, מסיחים מן הצד פחות יפריעו להם מאשר לאחרים, ויש אנשים שאותם מסיחים יפריעו להם במיוחד".
האם אצל אנשים עם הפרעת קשב הקיבולת גבוהה במיוחד ולכן הם אינם מסוגלים לסנן מסיחים? יש אנשים כאלה, אומרת לביא, אולם אצל אנשים שאובחנה אצלם הפרעת קשב לרוב הבעיה היא אחרת - יש להם אותה קיבולת כמו לאחרים, אבל יותר קשה להם לבצע את פעולת ההתמקדות במשימה אחת והתעלמות מהמסיחים.
אבל ללביא יש גם בשורה לסובלים מהפרעת הקשב: "ראינו שדווקא כאשר מעלים את רמת העומס, כולם מצליחים להתרכז יותר - גם אלה שדעתם מוסחת בקלות רבה יותר. כלומר, אם אתם רוצים שמישהו עם הפרעת קשב יתרכז, אל תתנו לו משימה פשוטה ומשעממת, זה הכי גרוע בשבילו. תנו לו משימה מעניינת ומגוונת. עדיין יהיה לו יותר קשה מאשר לאחרים, אבל יותר קל מאשר מול גירוי דל במידע". עם זאת, היא מזהירה: "המעבר לעולם האמיתי קצת יותר מורכב מזה, כי יש גם את שאלת העומס על הזיכרון לטווח קצר (ה-Working Memory), ועודף מידע עלול להעמיס עליו באופן שפוגע בביצועים הכוללים במשימה. בכל זאת, משימה דלה ומשעממת היא לא הדרך מבחינת אנשים עם הפרעת קשב".
מי שכן מפגין לעתים קרובות קיבולת קשב רחבה במיוחד הם אוטיסטים בתפקוד גבוה, אם כי הסיבה לכך עדיין אינה לגמרי ברורה.
אפשר להגדיל את קיבולת הקשב?
"יש טענות שכן, אבל זה עדיין שנוי במחלוקת והרבה מאמצים הופרכו".
הגדלת הקיבולת גם עלולה ליצור הסחות דעת רבות יותר.
"נכון. תלוי מה הן דרישות המשימה".
יש הבדלים בין מה שאנשים שונים תופסים כמידע? למשל, עבור אדם אחד גירוי יכול להיות רב פרטים ומורכב ואילו מישהו אחר יתפוס אותו כמכלול?
"לא חקרנו את זה, אך בעיניי ברור שאנשים מסוימים רואים מילים, אחרים רואים תמונה חזותית, וישנם ודאי הבדלים נוספים".
מהו התהליך המוחי שבאמצעותו אנחנו מחליטים מה להכניס לקשב המוגבל שלנו ומה לא?
"לכל אחד מאיתנו יש מעין 'מנהלים' במוח, אותם רכיבים שאחראיים לתכנן קדימה וגם לדכא פעולה אימפולסיבית. אלה נקראים Executive Functions (פונקציות ניהול) של המוח ומרוכזים בעיקר בקדמתו.
"פונקציות הניהול הן שמקצות את הקשב, אך הן גם דורשות משאבים. ככל שאדם עייף יותר, מותש מנטלית, מנסה לדכא דחף, כך יהיה לו קשה יותר להפנות את המשאב הניהולי לקשב, ויהיה לו יותר קשה לסנן החוצה גירויים לא מעניינים לטובת מיקוד במשימה שדורשת קשב רב".
כלומר, אם יש מולך צלחת עוגיות שאת לא רוצה לאכול, יהיה לך קשה יותר להתרכז במשימה שדורשת קשב?
"נכון".
מעניין מה הנזק הכלכלי למשק מרוגלעך שמוגשים בישיבות.
"וגם ממולטי-טסקינג. כאשר מנסים לבצע שתי משימות לסירוגין, לעומת אחת אחרי השנייה, משקיעים משאבים ניהוליים במעבר ביניהן, ואז יותר קשה למקד קשב בכל אחת מהן, וגם עלולים להיות יותר אימפולסיביים באותו זמן".
איך אפשר לדעת בכלל כמה עומס מנטלי יש כרגע על אדם מסוים? הרי הוא יכול לעסוק גם במידע שמגיע מבפנים - מהדמיון, מהמחשבות הנודדות.
"אכן, כולנו יכולים לספק גירויים מלוא הקיבולת לעצמנו מתוך מוחנו פנימה ולהסיח את דעתנו בעצמנו. אנשים שיותר מוסחים מגירויים חיצוניים מדווחים על יותר הסחה גם מגירויים פנימיים, וכשהמשימה משעממת - גירויים פנימיים הופכים מסיחים יותר. אולם, אנחנו עדיין לא יודעים אם הגירוי שמגיע מבפנים מתחרה על קיבולת הקשב המופנית כלפי חוץ".
בימים אלה מתכננת לביא לבחון את ההשפעה של התיאוריה שלה על נהגים ועל עובדים באופן ספייס. בכנס בריינטק השלישי, שיתקיים ב-4-5 במארס בתל אביב, היא תדבר על התיאוריה שלה ועל יישומיה החדשים והעתידיים.
מחיי הלילה של תל אביב וזוגיות מתוקשרת עם אבידן לפוסט-דוקטורט בברקלי
פרופ' נילי לביא, שקנתה את שמה הודות לתיאוריה שפיתחה, זכתה בצעירותה לפרסום מסוג אחר. "עוד לפני גיל 20, הייתי בת הזוג של המשורר דוד אבידן, היינו כמעט שנתיים ביחד", היא מספרת. "הבדל הגילים בינינו היה עצום - הוא היה בשנות ה-40 שלו. תמונות שלי כיכבו בספר 'לילות תל אביב עם דוד אבידן'. כך מצאתי את עצמי חיה את חיי הלילה של העיר אביב ומככבת במדורי הרכילות. כשנפרדנו, זכינו להיקרא 'שברון הלב של השנה'.
"מדורי הרכילות הכירו אותי, אז הם המשיכו לכתוב עלי בתור מי ש'לכאורה' עושה דוקטורט ביום וחיה את העיר בלילה. בכל פעם שיצאתי עם איזה כדורגלן או כדורסלן, היו כותבים על זה".
חיי הלילה התמתנו לאחר שהחלה ללמוד באוניברסיטת ברקלי אצל אן טריזמן, זוגתו של דניאל כהנמן. "קיבלתי את מלגת מילר, שעד אז כמעט לא ניתנה מחוץ לחטיבות המדעים המדויקים", אומרת לביא.
בברקלי פגשה את הנוירופסיכולוג הבריטי ג'ונתן דרייבר, והשניים עברו להתגורר בבריטניה. שם מונתה תחילה לראש המעבדה לחקר פסיכולוגיה קוגניטיבית באמצעות MRI באוניברסיטת קיימברידג' ובהמשך קיבלה משרת פרופסור ב-University College London.
היית גם חלק מחיי הלילה של לונדון?
"חס וחלילה. גם אם הייתי בגיל דומה, חיי הלילה של תל אביב, אין דומה להם".
דרייבר, שהיה מבוגר מלביא, נפטר ב-2011 בגיל 49, לאחר שנפגע בתאונת אופנוע. לזוג שני ילדים.
כתבות
ני"ע
